מנסה לתפוס בידיים רועדות מילים שעפות באויר מולי. לא מצליחה
הן חמקמקות כלכך
דקות,מתזזות,
כמו עשן לבן עדין
אדים
נושמת אותם פנימה
זה מתאסף בבטן
מערבולת של עשן לבן, חמים ונעים.
אני עפה
אני עפה
אני ציפור
יש לי כנפיים כלכך גדולות באלפי צבעים
אלוהים איזה פחד יש לי מזה שלפתע הן
יישברו
רק שלא יישברו
אם אעוף רחוק וגבוהה זה מפחיד עוד יותר
אבל
זה אולי ככה ,חלק בלתי נפרד.

יש לי שמש בראש
ירח באוזניים
כוכבים מאחורי העיניים
אני הכל ואני כלום
אני כלכך קטנה וכלכך גדולה
אני אבודה ו
אולי גם לא.

מוצאת מאבדת מפחדת
אני כאן אני
כאן אני
כאן
אני מרגישה את האדמה מתחת לרגליים
אני מרגישה! אדמה! מתחת לרגליים
זה דשא
הוא ירוק
ויש פרחים
אדומים
אדומים אבל
בכל הצבעים

מה אני באמת רוצה מה

אני אוהבת
ביחד
אני צריכה
ביחד
אני צמאה ל
ביחד
רוצה לרצות להיות לבד. ואולי רק רוצה
לדעת להיות איתי בלי
לסבול ולשאול ולהתבלבל כלכך מהר?
צבעים צבעים כמה צבעים כמה רצונות כמה דחפים
יפים
נובעים מבפנים
אבל משהו בי מתנגד. למה את רוצה את זה ככה,למה? את לא מעדיפה להיות משהו קצת אחר?
את יודעת מה את רוצה להיות, האם זה מתכתב אם מה שאת מרגישה?
ומה זה משנה בעצם מה זה משנה
עושה לאחרונה רק מה שעושה לי טוב ובעצם הופכת את הדברים ככה שהם יעשו לי טוב
ומחליקה על מה שלא
אבל
איפה הסיבוכים שלי איפה המופנמות העומקים השקט
אני כלכך רועשת פתאום כלכך
נחמדה
אלוהים אני כלכך נחמדה לאחרונה שבא לי להקיא מעצמי אבל
זה כלכך נעים ופשוט
תמיד מפחדת שזה אומר שאני
מוותרת על משהו בי אבל
ההפך הוא הנכון אני יוצאת בצבעים חדשים.
אז
מה
לעזאזל

בית בלי חלום

לגדול בבית בלי חלום
בין קירות לבנים שקופים כמעט, שמשקפים את לב ליבם של הגרים ביניהם.
לגדול בבית בלי חלום, זה לפחד לחלום. זה ללמוד שהחיים הם
רק חיים
סתם חיים, קשים, כאלה שבהם "צריך" הרבה. רוב הזמן "צריך."
כשמביטים למעלה לא רואים עננים שטים או כוכבים מנצנצים.
רואים את התקרה. כשגדלים בבית בלי חלום , אבל אם הרצון לחלום ולעוף רחוק, הגוף כואב.
כלוא בין
ארבע קירות
ריקים ולבנים
בלי חלומות.
מפחיד לחשוב על דברים גדולים. רחוקים. אז שומרים אותם ללילה.
מתחת לשמיכה יש ממלכה של חלומות . ארמונות. הלילה חשוך ומתחת לשמיכה אור.
ובבוקר מתפוררים הארמונות. המציאות בתוך בית בלי חלום חזקה מהכל.מציאות והאשליה שיוצרת אותה.
ואי אפשר לשנות. ואי אפשר בלי סוף,כי יש סוף! בבית בלי חלומות תמיד מזכירים לך- יש גבול. יש סוף.
הכל מוסכם,תחום,ידוע מראש. השביל משורטט, הנה, מול הפנים- אין מה לשנות.
אלה
הם
החיים
ובחיים אין מקום לחולמים. אין מקום.
אבל
כנפיים צומחות לאט. נוצות מבצבצות בין הכתפיים.כנפיים זה חלום. ובבית בלי חלום,
אין תנאים מתאימים לצמיחת כנפיים. הם גדלות לאט. חלשות. מתעקמות. חסרות צבע או כוח. אבל הן שם.
הן שם.
הן שם וניזנות מהחלום שגם מקום כזה, חסר חלומות,לה הצליח למחוק.