בית בלי חלום

לגדול בבית בלי חלום
בין קירות לבנים שקופים כמעט, שמשקפים את לב ליבם של הגרים ביניהם.
לגדול בבית בלי חלום, זה לפחד לחלום. זה ללמוד שהחיים הם
רק חיים
סתם חיים, קשים, כאלה שבהם "צריך" הרבה. רוב הזמן "צריך."
כשמביטים למעלה לא רואים עננים שטים או כוכבים מנצנצים.
רואים את התקרה. כשגדלים בבית בלי חלום , אבל אם הרצון לחלום ולעוף רחוק, הגוף כואב.
כלוא בין
ארבע קירות
ריקים ולבנים
בלי חלומות.
מפחיד לחשוב על דברים גדולים. רחוקים. אז שומרים אותם ללילה.
מתחת לשמיכה יש ממלכה של חלומות . ארמונות. הלילה חשוך ומתחת לשמיכה אור.
ובבוקר מתפוררים הארמונות. המציאות בתוך בית בלי חלום חזקה מהכל.מציאות והאשליה שיוצרת אותה.
ואי אפשר לשנות. ואי אפשר בלי סוף,כי יש סוף! בבית בלי חלומות תמיד מזכירים לך- יש גבול. יש סוף.
הכל מוסכם,תחום,ידוע מראש. השביל משורטט, הנה, מול הפנים- אין מה לשנות.
אלה
הם
החיים
ובחיים אין מקום לחולמים. אין מקום.
אבל
כנפיים צומחות לאט. נוצות מבצבצות בין הכתפיים.כנפיים זה חלום. ובבית בלי חלום,
אין תנאים מתאימים לצמיחת כנפיים. הם גדלות לאט. חלשות. מתעקמות. חסרות צבע או כוח. אבל הן שם.
הן שם.
הן שם וניזנות מהחלום שגם מקום כזה, חסר חלומות,לה הצליח למחוק.